אתר זה מוקדש לזכרה של אימנו, שושנה מלכי, שנולדה בבוצ'ץ' שבגליציה ב- 26/12/1930 והלכה לעולמה ב- 12/12/2003.
שושנה מלכי שרדה את השואה, אך איבדה בה את אביה, אימה ואחותה. בראיון שלהלן, שנערך כ- 40 שנה לאחר תום המלחמה, מתארת שושנה את קורותיה באותה תקופה נוראה.
פתיחה
כשרק הגענו לארץ (אחרי המלחמה) הייתה פה אטימות. עד היום יש ותיקים שכשאת מתחילה לדבר הם אומרים: "גם אנחנו לא ליקקנו פה דבש…" וזה כל כך מכאיב כי אי אפשר להשוות… היום כשאני פה מאז 1945, אפשר לומר שאני יותר פה מאשר הייתי בחוץ לארץ, כל החיים שלי פה. אני כבר פה ממלחמת השחרור, ומלחמה זו ומלחמה זו. גידלתי שני ילדים, יש לי פה… [מראיינת: היסטוריה] יש לי כבר הוֹיֵקֶר (גיבנת ביידיש) פה בארץ. אבל עד היום זה… זה כל כך כואב לי כשמתחילים להגיד גם אנחנו פה סבלנו. איך בכלל אפשר להשוות מה שהיה שם ומה שהלך פה. נכון לא היה קל פה, בכלל מלחמה זה לא דבר טוב, בכל העולם, גם הגויים סבלו שם, גם הרוסים, אבל אי אפשר להשוות את זה אל הגיהינום שהיה אצל הנאצים. ועכשיו, הרבה התעוררו לכל הנושא הזה ואומרים שלא דברו ולא סיפרו. לא דיברו ולא סיפרו מפני שהייתה אטימות, לא רצו לשמוע… [מראיינת: אולי פחדו לשמוע]. זה דברים לא נעימים, זה לא היה נעים לשמוע… [מראיינת: אנחנו רוצים לשמוע]. אז הכי טוב, הכי טוב היה להתעלם, לא לשמוע. מצד שני זה גם נתן לאנשים. לא האמינו להם, אז זה גם נתן לאנשים האלה שבאו, שכל אחד בא עם מטען כאוב. אז סגרו את הפה, הסתגרו, הסתתרו וסגרו הכל. אח"כ כשהתחילו להתאושש להקים משפחות אז באמת לילדים את לא יכולה לספר דברים כאלה… אצלי, תראי, אני נוסעת כל שנה ללוחמי הגטאות. אני קבעתי לי, היות ואני לא יודעת בדיוק, אני לא יודעת לאן שלקחו אותם… את ההורים שלי… בואי נתחיל מההתחלה… אני…
סרטם של נעם מלכי, נכדה של שושנה, וחבריו לכיתה לזכרה של סבתו
חג חנוכה בקיבוץ
דברי הספד של יהודית זגגי, חברתה הטובה ביותר של שושנה, שנאמרו ביום הלוויה שלה
1945 חג חנוכה בקבוץ, חג ראשון בארץ ישראל. משפחות משפחות יושבות סביב שולחנות ערוכים מדליקים נרות, שרים. חג משפחתי, וגם לנו סדרו שולחן – גדול וארוך בקצה האולם. קבוצה של עולים ילדים מאירופה השרופה. אין אבא אין אמא מי ידליק איתנו את החנוכיה וישיר איתנו את השירים.
והם כולם ביחד, ואנו כל אחד עם כאבו. לידנו שני מדריכים, כאילו להזכיר שיש איתנו מבוגרים שלא כולם הלכו אל המשרפות.
איני זוכרת מימי חג עצוב יותר, ומסביב המולה ושמחה ומעוז צור.
והחגיגה נגמרת וכולם מתפזרים – ואנו – חוזרים לחדרינו העלובים ונשכבים על המזרונים הדוקרניים, והמועקה נוראה.
ופתאום כמו התפרצות של לבה – מתוך הר געש, פורצת חברתי שושנה בצעקות אימים, בבכי נורא. והזעקות קורעות את ליל החג.
והזעקה אומרת, מי אנחנו ומנין באנו ומה לנו עם כל המשפחתיות הזאת.
שושנה באה ממשפחה מסורתית מאוד.
אביה איש נשוא פנים ואמה צדקת. שלושה ילדים היו במשפחה. האח הבכור נשוי ואישה בהריון התגלגלו עם פרוץ המלחמה לאוזבקיסטן, שם מתה ילדתם התינוקת מרעב. את הוריה אבדה שושנה באחד ממחנות המות בגליציה.
היא ואחותה המבוגרת ממנה שרדו עדיין.
עבדו עבודת פרך וקיוו לעבור שתיהן ביחד את סוף המלחמה בשלום.
ואז זה קרה – פוגרום של אוקראינים.
העמידום מסביב לבור ההריגה וירו בכולם – בשרה אחותה ובה. הן נפלו פנימה.
אחותה נהרגה ושושנה נפצעה קשה בריאותיה.
הוצאה מבין הגויות, עם בוא הערב ע"י איש יהודי והובאה באישון לילה לבית חולים של נזירות.
שלושה חודשים שכבה שם נאבקת, נרקבת מפצעים שפשטו בגופה. נלחמת על חייה הבודדים.
וכאן באווירה הפסטורלית של עמק חפר כאשר הכל יפה והקיבוץ צוהל, שושנה מתפרצת וזועקת ובוכה ומספרת את הזוועה, וחוזרת ובוכה וזעקותיה קורעות את הלילה.
וכך לתוך הלילה היפה של עמק חפר, חודר אולי בפעם הראשונה – הגורל של הילד היהודי. גורלה של נערה יהודיה קטנה, שלעולם כבר לא תהיה לה ילדות, לעולם לבד.
החברים הלכו לחדריהם, הילדים לבית הילדים ואיש לא בא לראות מניין בוקעת הזעקה.
זו הייתה התחלת ההכרות שלי עם גורלה של שושנקה ואח"כ 58 שנים של קרבה שכמעט אין כמותה.
נוחי שושנה – מחייך הקשים. והנחמה היא הילדים הנפלאים שהבאת לעולם.
שושנה מלכי 